אילן והגננים

אילן והגננים, הסכת גינון וסביבה פרק 74, כאן אילן גור – לחמוטל יש "גינה זורמת". חמוטל היא בת קיבוץ משמר השרון ובו היא חיה עד היום. היא כבר חצתה את רף גיל ה-80 אבל נראית צעירה ומטופחת מכפי גילה, אולי בגלל הגינה המתפרעת שהיא מטפחת ומתחזקת אותה בעצמה בקיבוץ משמר השרון. היא קוראת לגינה שלה "גינה זורמת", אבל הגינה גם זורמת ומתרחבת לעוד שטחים בקיבוץ.   חמוטל היא ההיפך מנטאשה, גיבורת הפרק הקודם. נטשה תיכננה את הגינה שלה לפרטי פרטים, חמוטל הצברית "זורמת".  אצל נטשה אוכלים מתנובת הגינה, אצל חמוטל לכל היותר תמצאו נענע. נטשה  נולדה ברוסיה וחמוטל נולדה בקיבוץ. סיפורים ישראלים. אילן והגננים, פרק 74, יוצאים אל חמוטל איתן בקיבוץ משמר השרון.

אילן והגננים, הסכת גינון וסביבה, פרק 73, כאן אילן גור. קומה מינוס 4 – גן העדן של נטשה, וזה ממש כך, גן שאוכלים ממנו. מגיעים לבית דירות בעיר מודיעין, לוחצים על מינוס 4 במעלית, יוצאים לחדר המדרגות, מצלצלים בדלת ומגיעים לדירה, חוצים את הסלון ומגיעים לגן העדן. 370 מטרים של עצים וירקות ופירות, וכולם מלבלבים וחיים טוב אחד עם השני וכולם רעננים וכמובן אורגניים ללא ריסוס, והאמא של נטשה, עובדת בין השורות ואוספת ירקות ופירות והאבא של נטשה יושב ומביט בפלא הזה שמול עיניו. חלפו כבר עשרות שנים מאז עיבדו בני המשפחה חלקת קרקע ברוסיה שעליה גידלו את מזונם והנה בני המשפחה מגדלים שוב פירות וירקות והפעם בעיר מודיעין. לדף הפייסבוק של הפרק הכנסתי תצלומים שמתארים את הגינה. מומלץ להציץ בהן במקביל.  זהו פרק 73 ומבחינתי אחד המרגשים והמרשימים שהקלטתי, למעשה מעולם לא פגשתי גינה כזאת. מעולם לא פגשתי גינה ביתית שהצמח היחיד שלא אוכלים בה הוא שושן צחור שמיתמר במרכזה, כי זהו הפרח שבעלת הבית הכי אוהבת. טיילנו בין העצים והירקות, שחלקם גבוהים כמו עצים, טעמתי עגבניות ומלפפונים, וגם פקדנו את כוורות הדבורים. זהו עוד תחום המתמחות של הגננית החרוצה הזאת, שהכניסה כוורות דבורים כדי לשפר את האבקת הצמחים, וזה העלה את היבול. אבל עקיצה שקיבלה בכף הרגל הכניסה אותה לתחום האפיתרפיה - טיפול בארס דבורים מסייע לריפוי ולהקלת מחלות הנחשבות חשוכות מרפא, מחלות שהרפואה המודרנית לא מצאה להן פתרון: מחלות אוטואימוניות כמו דלקות מפרקים, גידים ושרירים, טרשת נפוצה, פיברומיאלגיה, זאבת, מחלות כאב, ומחלות ניווניות של מערכת העצבים והשרירים. נטשה מעניקה טיפולים באמצעות עקיצות דבורים וגם תפתח בקרוב קורס לריפוי בעזרת דבורים בעמוד הפודקסט בפייסבוק הכנסתי לינק לדף יצירת קשר עם הגננת המופלאה: https://lp.vp4.me/17nq [https://lp.vp4.me/17nq]  בעמוד גם הכנסתי את מספר הטלפון של נטשה. מזכיר שוב את התצלומים בדף ההסכת שמתארים את הפלא. קומה מינוס 4, יוצאים לגינה.

לפני כמה שנים הלכתי לבקר את ספי בן דור במושבה יסוד המעלה בגליל. ספי הוא דור חמישי למטפחי מטעים והוא מגדל ומפתח פירות נשירים תוך התמקדות בפיתוח זנים ייחודיים וטעימים. טעמנו קצת נקטרינות ושזיפים שהיו טעימים מאוד. דיברנו קצת ואני הזכרתי של "הטעמים של פעם". ספי הקשיב בנימוס וענה: "אני לא יודע מהם הטעמים של פעם, אנחנו מטפחים פירות הרבה יותר טעימים מהפירות של פעם". כי מהם הטעמים של פעם? אנחנו יכולים לזכור מה היו בדיוק הטעמים של פעם? נזכרתי בספי כששוחחתי עם אילן קרן צור, במשתלת הוורדים שלו. אם אנחנו עוד מתיימרים לזכור את הטעמים של פעם, מה הסיכוי שנזכור את ריחות הוורדים של פעם? מתברר שיש בעולם מטפחים מקצועיים של ורדים עם זכויות וקניין רוחני, והענף בפריחה כמו תמיד.   הוורדים שומרים כבר אלפי שנים את מקומם כמלכי הפרחים ולאורך כל הדורות תמיד פיתחו זנים והכלאות של ורדים, כולל כאלה עם לכאורה הריחות של פעם. הוורדים הם מהצמחים העתיקים ביותר שזוהו כצמחי נוי ובישום. מאובנים של ורדים בני כ-35 מיליון שנה נמצאו בצפון אמריקה. ורדים תורבתו כבר לפני כ-5,000 שנים באסיה, בעיקר בסין ובפרס (איראן של היום). איראן נחשבת לאחד המרכזים הראשיים של גידול ורדים לשם מיצוי שמן אתרי. ורד דמשק (Rosa damascena) המפורסם נולד ככל הנראה מהכלאות שם. ביוון ורומא העתיקות, הורד שימש כסמל לאהבה, יופי וסוד. הוורדים הם פרח של מנזרים, בעיקר בימי הביניים, וזהו נושא מרתק שלא ניכנס אליו הפעם. אומברטו אקו הרי כתב את הספר "שם הוורד" על שורה של רציחות במנזר. פרופסור אריאל הירשפלד, גיבור פרק 69 הרי סיפר שלמד סודות של גיזום מאם מנזר בירושלים. כשהחלו הכיבושים האירופאים במזרח הגיעו הוורדים ביחד עם צמחים אחרים לגנים של אצילים באירופה. זה גם יצר הזדמנות להכליא זנים מזרחיים ואירופאים של ורדים וגם איפשר פיתוח ורדים שיכולים לתת יותר ממחזור אחד של פרחים בשנה. על מלחמת השושנים באנגליה למדנו בבית הספר – השושן האדון היה של בית לנקסטר והלבן של בית יורק, אבל זה היה עוד בתקופה שבה קראנו ל-roses   שושנים במקום ורדים. אגב, מצאתי עשרות של ספרים שהשם שלהם כולל ורדים, אבל נראה לי שרובם עוסקים ברוע ובאסונות לא הבטחתי לך גם של שושנים עוסק בסכיזופרניה וחצר של ורדים הוא מלחמה בכוחות האופל, ורד שחור עוסק ברוחות רפאים. עוד נושא שצריך לחקור יום אחד.    את כל הדברים האלה וגם אחרים למדתי כשהתכוננתי לביקור במשתלת קרן צור בבית לחם הגלילית. הייתי מאוד נרגש, 71 פרקים כבר הקלטתי לפודקסט  ואפילו לא ורד אחד. היה ראיון משכיל ומרגש עם אילן קרן צור, דור שלישי לשתלנים ודור שני במשתלה,  ועם איילת מילר שעובדת במשתלת קרן צור כבר 10 שנים ועד היום לא ברור אם היא המנהלת, סופרת עלי כותרת או סתם לוחשת לוורדים, או שהוורדים לוחשים לה. פרק 72 של אילן והגננים, הקשיבו, דמיינו ריח של ורדים ונסו להפיק קצת קורת רוח בימים הקשים האלה.

אילן והגננים, הסכת גינון וסביבה, פרק 71, כאן אילן גור. ליאור הוא אחד ממאזיניו הנאמנים של הפודקסט. ולי יש חולשה למורים לחקלאות, עוד מהימים שלי בבית הספר היסודי יהודה המכבי בצפון תל אביב. הייתי תלמיד, איך נאמר, לא ממש נורמטיבי, וכשלא ברחתי לים, ביליתי בגינת בית הספר בשיחות עם המורה לחקלאות. אני זוכר אדם מבוגר וממושקף עם פנים רציניות. שוחחנו על צמחים ועל אדמה ועל עצים, והוא ענה לשאלותי עם הרבה כבוד וסבלנות. הוא אמר לי כבר אז שכדאי לקחת זמן ולהתבונן, ולפעמים היינו מתבוננים ביחד – בשתילים, בעצים בפרחים. אוכל לי את הלב שמעולם לא ידעתי את שמו. גינת בית הספר עולה בי כשאני מגיע מדי פעם לאסוף את הנכד שלי, איתמר, בתום יום הלימודים בבית הספר של ילדותי. אבל כבר הרבה שנים אין בבתי הספר היסודיים מורים לחקלאות, וכשאני מביט בילדים החוזרים מבית הספר בשכונה שלי, אי אפשר להתעלם מכך ששוב אין הם חווים את הסביבה אלא שקועים בנייד שלהם. הם חיים מגירוי לגירוי וכבר מזמן הם לא יודעים להביט סביבם ולהתבונן.   ליאור פתאל הוא מורה לחקלאות בבית ספר בגבעתיים, וגם מרכז גינות קהילתיות. צ'וטטנו פה ושם בענייני גינון, בעיקר גינון של צמחי בר, והאיש נשמע מעניין. ליאור הגיע לבית הספר על תקן של מורה לקיימות. קיימות היא ערך מאוד חשוב, מין מנטרה חיובית כזאת, אבל מה זה בעצם חינוך לקיימות? גם לליאור זה לא היה לגמרי ברור, אז הוא לקח את הנושא קדימה ומינה את עצמו למורה לחקלאות שמקים חממות וערוגות ביחד עם הילדים ומעביר אותם חוויות שהם לעולם לא ישכחו, כי אין לך חינוך טוב יותר מאשר אהבת האדמה, והסבלנות, והסובלנות, ואורך הרוח והחמלה. ליאור בכלל חדש בתחום, לפני כשלוש שנים מישהו נתן לו שתיל של לפופית הבטטה, צמח שקשה מאוד להיכשל בייחור שלו. ומלפופית זה צמח וצמח עד שהבן אדם נשבה כליל בקסם הטבע והצומח. וכדרכם של חוזרים בתשובה, ליאור נעשה טהרן של צמחי בר בלבד ומבקר נחרץ של הגינון העכשווי. עם הזמן הוא קצת נרגע, אבל גם הקים גינת קיימות על מגרש ששייך לעיריית תל אביב, שגם מסייעת לו פה ושם. הגעתי לרחוב של ליאור, מצאתי חנייה ומרחוק כבר ראיתי מישהו מנפנף לי בידיים. אכן הייתה פגישה נרגשת ואיתה סיור בגינה השכונתית שליאור מטפח. היה מאלף, מרגש ומיטיב. הנה מצאתי שוב איש כלבבי. וככה יצאנו לעוד פרק של אילן והגננים. אליך ליאור.

אילן והגננים, הסכת גינון וסביבה עם אילן גור. פרק 70: "קובי יחזקאלי מלקט צמחי בר". קובי עשה קריירה בתחום הניהול עד שהחליט להגשים חלום ישן ולהיות מדריך טיולים בטבע. מאז הוא פוגש ציפורים וחיות והרבה צמחי בר וחווה אותם מקרוב.  וכמובן שקובי מתמחה בתחום הליקוט של צמחי בר. זה יכול להיות בשדה וגם ליד הבית. קובי מפגיש אותנו עם צמחי ליקוט שמטבע העניין צומחים בחורשות שהעיריה הבינה שאין סיבה לרסס בהן צמחי בר, ואפילו באזור של פחי האשפה. פה המקום להתוודות שאחד התחביבים שלי הוא לקיים עם שני הנכדים שלי סיורי חצרות בבתי הצפון הישן של תל אביב. כשמטיילים בחצרות אחוריות של בתים ישנים אפשר עוד למצוא שרידים לימים רחוקים. החצרות שאנו סובבים בהן מוזנחות בדרך כלל. בעיקר כי האזור עובר תנופה של פינוי בינוי ואז שוב לא מתאמצים לנקות או לטפח את הגינות. רוב הדירות מושכרות ואין לשוכרים עניין בחצרות אחוריות. יש לי אפילו תיאוריה ששקיות האשפה חיסלו את תרבות פחי האשפה. פעם, ליד כל אזור של פחי אשפה היה ברז שבו היו שוטפים את הפחים. מטבע העניין היה שם רטוב וזה היה בית גידול לכל מיני צמחים מעניינים שחלקם נבטו מזרעים של ירקות שהושלכו לאשפה. וגם אפשר למצוא בחצרות צמחים מוגנים שאם לא נציל אותם הם ילכו לאיבוד במהלך ההריסה. היום כל זה נעלם. כבר הצעתי בעבר ליטול בחצרות הנשכחות האלה ייחורים מהצמחים ואפילו, במחילה לאסוף עציצים ישנים וריקים ולקחת הביתה. קובי הוא בדיוק איש השיחה המתאים לשיחות מהסוג הזה. ממנו למדתי למשל שלא רק ציפורים פולשות כמו מיינות או דררות מפרות את האיזון בטבע ועוברות שינויים אוולוציונים מהירים, זה יכול לקרות גם לצמחי בית שתוך כמה עשרות שנים הפכו להיות צמחים אלימים ופולשים. והכי קובי אוהב לטייל עם ילדים קטנים בטבע. הפעילויות של קובי עם ילדים בטוח תוציא בני אדם יותר טובים והגונים. פרק 70 של אילן והגננים, שתפו והגיבו.