להנות מהדרך: שיחות על החיים ועל איך לחיות אותם

מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר…שרה פעם חוה אלברשטיין…. והנה עוד זירה, עוד חזית, ושוב התחושה שאנחנו יודעים איך נראית דלת הכניסה, ואין מושג איפה תהיה דלת היציאה, ואנחנו עייפים ומבוהלים ומדוללי כוחות אחרי כמעט שנתים של מלחמה בישראל. אבל, אין לנו ברירה אלא להתגבר. בשעת חירום, שבה רבים מאתנו חווים חרדה קיומית, ושדה הקרב עבר לעורף, אנחנו מתמקדים במשימה האישית הנדרשת מכל אחת ואחת מאתנו - לתפקד. כל אחד בהתאם לנסיבות חייו. במצבי חירום אנחנו לא עוסקים באינטרוספקציה, "בפסיכולוגיית מעמקים", בנסיון להבין מה הביא אותנו עד הלום וגם לא במחשבות על המחר, על ה"מה יהיה". אז עינים על המשימה -  ארזתי לכם כאן כמה פעולות מומלצות של הנפש ושל הגוף - כאלה שיעזרו לכם לתפקד בצורה טובה ובריאה יותר לנוכח האתדר, עד שנצלח גם את התקופה הקשה הזו

אם מישהו לא עומד בקצב של האחרים, ייתכן שזה משום שהוא שומע תוף אחר. תנו לו ללכת בקצב שלו., כך כתב הפילוסוף הנרי דייוויד תורו, והתייחס באופן מטאפורי לשאלת ההתאמה בין אדם לבין זולתו, סביבתו, החברה שבה הוא ח והדרישות שלו ממנה, ואכן, שאלות על הקצב הפרטי שלי לעומת זה של אחרים מלוות את כולנו, למעשה עוד משחר היותנו עוברים בבטן של אמא, גדלים בתוך רחם המשמיע לנו את קצב הלמות ליבה, ובו זמנית מרגישים את קצב הלמות ליבנו העוברי. מיום היוולדנו, ממשיך הדיאלוג הזה בין קצב הלב הפרטי, לבין זה של אנשים סביבנו. לפעמים נעים לנו "לנגן" יחד עם אחרים ולהיות על אותה פעמה, לפעמים אנחנו מבקשים לפעול על פי מטרונום פנימי, אחר.הפרק הזה יוקדש לשאלות על קצב ומקצב בחיים, ועל החיבור שלהם ללב. דרך העינים של מתופף מיוחד, שגם מלמד אנשים להתחבר למקצב הנכון להם. דורון רפאלי הוא מתופף, מוזיקאי ויוצר, מייסד להקת טררם, מלמד תיפוף ו"תיגוף" - תיפוף על הגוף". וכבר שנים רבות שהוא מנחה אנשים להשתמש בתופים ובמקצבים כאמצעי לחיבור פנימה לתוך עצמם, וגם החוצה, אחד לשני, ליצירת יחדנס משקם ומשמח

כשנולד תינוק, נולדת איתו באותו רגע גם אמא. ובלידת האמא נולד יחד אתה שק של דאגות חדשות, מסוג שהיא לא הכירה קודם. זה שק שילך אתה תמיד, לצד האהבה והשמחה והפרך שיש בגידול ילדים, תלווה אותה תמיד גם הדאגה לשלומם. "שלומי קשור בחוט לשלומך" כתבה פעם המשוררת זלדה והיטיבה לתאר בהקשר הזה גם את שלומה של האמא, הקשור תמיד בחוט לשלומו של הילד שלה.  להיות "אמא של" במדינת ישראל זה לסחוב קיטבג של דאגות. זה לגדל ילד או ילדה במקום שיש בו הרבה סכנות, זה ללוות אותו ואותה כשהם הופכים לחיילים, זה לדאוג לילדים של הילדים שלך כשהם רצים מבוהלים לממ"ד. ולפעמים - זה להיות אמא של ילד או ילדה שנקלעו לסיטואציה שלא כתובה בשום ספר. האורחת שלי בפרק הנוכחי היא אשה שהפכה בעל כורחה, לסמל ה"אמא של". מירב לשם גונן, מוכרת לרבים מכם בתור אמא של רומי גונן, שהייתה חטופה בשבי החמאס ושוחררה כעבור 471 ימים. לפני ה7 באוקטובר, מירב היתה אשה עסוקה שחיה את חייה הפרטיים, גידלה 5 ילדים, ניהלה עסק, וברגע אחד הפכה לאשה שמוכרת בכל בית בישראל, שיושבת באולפני הטלוויזיה באיפוק עם המון שליטה עצמית וקול נעים אך בטוח, שמסתובבת בעולם והופכת אבן על אבן בניסיון להציל את בתה, ובמאבק הציבורי שהצטרפה אליו גם עם יתר משפחות החטופים. בשיחה מלב אל לב היא מספרת לי על אמהות ברגעים הקשים ביותר, וגם על היכולת שלה לא לאבד תקווה, להמשיך ולהאמין שרומי תצא משם. זו שיחה על מה שעזר לה למצוא כוחות, ולגייס משאבים פנימיים וחיצוניים, זו שיחה על צמיחה פוסט טראומטית,  ועל התפקיד והשליחות שמירב שלקחה על עצמה לאור מה שקרה לה ולמשפחתה -  לעסוק בקירוב לבבות, בתיקון השיח המפלג במדינה שלנו, בריפוי השברים

עוד רגע נשב כולנו מסובין סביב השולחן ונספר על יציאת מצרים, ועל צרות אחרות, נזכר ברגעי המשבר הקשים בהיסטוריה שלנו, נדגיש שוב ושוב ש"החיים זה לא פיקניק". נעביר לילדינו את המסר החשוב על כך שיש לנו סיפור של עבר משותף מלא בשואה ותקומה, ועל כך שמסע החיים רצוף אתגרים והתמודדויות. (ואולי ישתרבב לשם גם מסר חשוב נוסף - שגם תקופות קשות עוברות בסוף) אבל סביב החג הזה, ביקשתי להזכיר לעצמי ולכם, שיש עוד סיפורי "הגדת לבנך" סביב השולחן, וגם הם חשובים לא פחות - הסיפורים על הרגעים הטובים בחיינו, על שותפים מיטיבים, על אהבה ומשמעות, על הכוחות והמשאבים העומדים לרשותנו, על טעם החיים ועל מה שעושה אותם ראויים לחיותם. הפרק הזה הוא פרק חגיגי שמתפרסם סביב חג הפסח אבל גם מציין 6 שנים לפודקאסט הזה ולכן חזרתי לאורח הראשון שלי, ד"ר טל בן-שחר. חבר וקולגה ומומחה בעל שם עולמי בתחום הפסיכולוגיה החיובית. הפעם - נכיר אותו בדרך חדשה, באמצעות  שאלות ה""תּוֹדוּ לִיסְט". נצלול לתוך חווית החיים שלו, לזכרונות מבית ההורים, לתהליכים שעזרו לו לצמוח, ולשאלה - איך בונים ספירלה חיובית בחיים. נשמע גם על המחקרים האחרונים בתחום המדע של האושר, המוכיחים שכאשר אנחנו מודעים ומזהים את החיובי בחיינו, לא רק שזה עוזר לנו לחוש רגשות יותר חיוביים, ולהיות יותר שמחים ומסופקים במה שיש לנו, אלא שזה גם מפחית מהעוצמה שיש לרגשות השליליים שלנו, עוזר לנו לשאת את העצב והכאב, לבנות חוסן ולחזק את מערכת החיסון

את הפרק הנוכחי, אני מקליטה בירושלים. שוב רוחות מלחמה, שוב אזעקות בלילה, שוב דאגה נוראית גם לשלום הדמוקרטיה. ובדרך למחאה בירושלים, עצרתי לפגוש את שאנן סטריט לשיחה מלב אל לב. האיש שכתב את השיר "חדוות המאבק" ומעיד בו על עצמו : "ולא אזנח ולא אזניח את חדוות המאבק/ כי יש כחול אחרי הפיח ויש אויר בין האבק". שאנן סטריט הוא מוזיקאי, סולן הדג נחש, כותב טקסטים, תסריטאי, סופר, פעיל חברתי, ואיש שלא התייאש מלדבר על שלום. בשיחה מלב אל לב אנחנו מדברים על הילדות שלו ועל אירועים מכוננים, על הכתיבה והמוזיקה ככוח מרפא בחייו, על העצב ועל אובדנים שידע, על העין שלו שייבשה מדמעות בגיל חמש ונותרה כך עד גיל 45, ועל זרם הדמעות שנפתח בבת אחת. שיחה שתכניס לכם אויר בתוך ענן האבק של הימים האלה