פרק 277: ירון שין

פרק 277: ירון שין

ירון שין הוא מעצב, אמן, מרצה, לשעבר ראש המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה - היום בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, שם הוא ממשיך ללמד - שחלקכם אולי מכירים כ־jewboy, כינוי שהודבק לו במהלך לימודי התואר השני בהולנד וצועד איתו עד היום. במהלך השנים עסק הרבה בעיצוב לפרינט, ואחד המהלכים שזכורים לו ככזה שסייע לו לפתח את הגישה והשפה שלו היה עיצוב הפוסטרים לפצ׳ה קוצ׳ה, שיצר ברצף במשך שנים רבות. ״ענת ספרן פנתה אליי להשתתף באירוע הראשון של הפצ׳ה קוצ׳ה, וביקשה שגם אעצב פוסטר לאירוע. כל החיים רציתי שדברים שאני מעצב יזוזו – וזו היתה ההזדמנות שלי ליצור פוסטרים שיהיו בתנועה. ״יצרתי תשעה פוסטרים, כולם וריאציה על אותו הדימוי, וכשרואים אותם ברצף זה נראה כמעט כמו סטופ־מושן. בהמשך הפוסטרים באמת התחילו לזוז והפכנו אותם לכאלה שיש בהם תנועה וגם סאונד. הרגשתי שאני מתחבר למשהו חדש – האהבה העוצמתית שלי לדימוי הסטטי של הדפוס ואיך אני יכול לקחת אותו לעולם של תנועה. גם היום, כשאני מעצב אלמנטים בתנועה, הכוונה היא שאם תעשה ׳פריז׳ בכל רגע נתון – תקבל פוסטר״. בשנים האחרונות, מלבד ללמד ולהרצות, העבודה שלו מתמקדת בעיקר ביצירה עבור קולנוע דוקומנטרי וסדרות דוקומנטריות. ״לרוב אני גם מעורב בתוכן של היצירה. אני אנפיש, אצלם, אעשה את האנימציה ועוד. הרוב המכריע של הבמאים שאני עובד איתם (לדוגמה: יאיר קידר, דוקי דרור, דרור מורה ועוד), עוסקים בנושאים שהם מאוד חשובים״. אחת החוזקות שלו היא היכולת לחבר (״אולי אני קומפוזיטור בכלל״), ובעבודות שלו תמיד מעורבים אנשים נוספים, לפעמים אפילו הילדים שלו. הוא מעיד על עצמו שלרוב הוא ״לא יכול להגיד לא לעבודה חדשה״, ולכן היו תקופות שהסטודיו שלו עבד גם על 11-12 פרויקטים במקביל. ״ברגע שאני מקבל פרויקט, הוא הופך להיות כמו יצירה שלי. הוא חשוב לי נפשית, עיצובית ומקצועית״.

פרק 276: אדוה קרמר

אדוה קרמר, מנהלת שיתופי פעולה וקשרי הפקה ביריד צבע טרי (שיתקיים בחודש הבא במרכז הטכני קרמניצקי בתל אביב), החלה את דרכה ביריד - כמו רבות וטובות – כאמנית בחממת האמנים העצמאיים בשנת 2018. ״היה לי ברור בסיום הלימודים במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שאני הולכת לעשות את הצעד הזה ולהיות אמנית; במקביל יש בי לאורך כל השנים קונפליקט פנימי בין האמנית למעצבת״. בצעירותה היתה גם שייטת תחרותית (וסגנית אלופת העולם!) ותמיד היתה לה משיכה לאופנה וטקסטיל. בשנה שעברה השתתפה ברזידנסי בברלין בתמיכת ארטיס, שם התחילה לעבוד על גוף עבודות חדש בשם ״חומר לחתונה״, שממשיך את ״הניסיון שלי להבין דברים מורכבים מחיי היומיום ולתת להם ערך, בין אם זה דרך מערכות של טקסטיל ובין אם זה דרך מערכות טכנולוגיות. בתואר השני בעיצוב בבצלאל למדתי לקודד, והיום שימוש בקוד הוא אחד הדברים המשמעותיים ביצירה שלי״ (לקראת ההשתתפות בפודקאסט שלנו היא אפילו בנתה מערכת שהכינה אותה לראיון). במסגרת תפקידה בצבע טרי היא אמונה בין השאר על ״למצוא שותפים שמאמינים בערך של אמנות. כמו החזון של היריד לפתוח הזדמנויות חדשות לאמנים ומעצבים – כך צריך גם לחפש תקציבים כדי לתמוך ביצירה ישראלית ולהביא ערך נוסף. אני מאמינה בקשרים שהם ארוכי טווח, אבל המציאות גם מזמנת אותנו למצוא דברים חדשים״. אחד משיתופי הפעולה החדשים שיתקיימו ביריד הקרוב הוא עם פורטפוליו ויקב טפרברג, שבמסגרתו צולמו סרטונים עם הדור הבא של השפים והאמנים של ישראל (סטיי טיונד). ״ביריד אני יוצרת דברים שהם לא חלק מהפרקטיקה שלי. שם בולט יותר המקום של המעצבת והפן העסקי. אני אוהבת לנהל משא ומתן אבל בעיקר אוהבת לפגוש מותגים, להלהיב אותם ולמצוא את הקונספט הנכון עבורם ועבור היריד״.  להזמנת סיורים ביריד צבע טרי ופרטים נוספים >>> https://www.freshpaint.co.il/freshpaint-guided-tours-he [https://www.freshpaint.co.il/freshpaint-guided-tours-he/]

פרק 275: יניב שפירא

יניב שפירא הוא אוצר עם קריירה ענפה שבמסגרתה אצר עשרות תערוכות, בין השאר כאוצר הראשי של המשכן לאמנות בעין חרוד, ועוד לפני כן כאוצר של גלריה הקיבוץ. היום הוא פועל כאוצר עצמאי, או להגדרתו ״אוצר חופשי״, וכרגע מוצגים שני פרויקטים גדולים שאצר: הראשון, תערוכה משותפת ליעקב אגם ומנשה קדישמן במוזיאון אגם בראשון לציון; והשני, ״התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית״ במוזיאון רמת גן. אחד הרגעים המשמעותיים בקריירה שלו היה התערוכה הראשונה שאצר במשכן לאמנות עין חרוד, שם גדל לצידה של גליה בר אור, תערוכה שהציגה את ״מוזיאון מאיר אגסי״, שהיתה גם פרויקט הגמר שלו בלימודי מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ״מאיר אגסי היה הראשון שהצגתי במשכן וגם האחרון שהצגתי לפני שעזבתי ב־2023. כאוצר, התנועה שלי היא ליניארית קדימה, אבל לפעמים היא גם מעגלית אחורה״. כשהוזמן לאצור במוזיאון אגם הוא בעצמו הופתע ממה שגילה. ״ככל שחשבתי שאני מכיר את אגם יותר, ככה זיהיתי שאני לא מכיר אותו. קדישמן ואגם הם בני אותו מחזור ואותו בית גידול, אבל מעולם לא הציגו יחד. היתה לי הזדמנות להפגיש את שני הענקים האלה, שני אבות של האמנות הישראלית, ולהראות את הדומה והשונה ביניהם״. התערוכה שעוסקת בקיבוץ נבטה במוחו אחרי 7 באוקטובר, שמבחינתו היא סימן לחזור לטפל בנושא שהוזנח שנים רבות. התערוכה, שבה מוצגות עבודותיהם של כ־50 אמנים בני דורות שונים, היא לא כרונולוגית. ״רציתי כמו להשלים נתח באמנות הישראלית, שאי אפשר להבין אותה במלואה בלי להבין את העבודות שנגזרות מהמרחב של הקיבוץ. חסרות לי תערוכות נושאיות, שמנסות למפות או לאפיין משהו מהאיכות של המקום הזה. זה חלק מהתפקיד שלנו, זה חלק ממי שאנחנו״. לצד התערוכה יתפרסם גם ספר בנושא שכולל מאמרים של כותבים שונים. ״התערוכה והספר לא סוגרים את נושא הקיבוץ באמנות, אלא להפך – הם פותחים פתח לעוד תערוכות בתחום הזה״.

פרק 274: ערן ניר

ערן ניר הוא פרסומאי ואיש קריאייטיב שגם ישתתף בכנס ״עולם חדש – מופרע״ בסוף החודש הקרוב. אחרי שהיה שכיר בעולמות הפרסום במשך כ־15 שנה, הוא יצא לעצמאות לפני כשנתיים וחצי וייסד את One Man Show. ״כשיצאתי לעצמאות אמרתי שאני יכול לנצח הכל. במקום להיאבק עם האני מאמין שלי בתוך המערכת – רציתי לנצח את השיטה כמו שאני חושב שהיא נכונה. ״התמזל מזלי ומהפכת ה־AI הושקה בערך באותו הזמן. אני מגלומן, אז קשה לי לסמוך גם על גדול המעצבים, ובגילי המתקדם קשה לי ללמוד פלטפורמות חדשות, אבל בזכות ה־AI למדתי לעבוד מהר גם ברמת הביצוע״. בין הקמפיינים האחרונים שהוא גאה בהם במיוחד הוא זה שיצר לחברת appcharge שכולל מגרסות נייר ושטרות אמיתיים של 100 דולר, שהעבודה עליו ארכה כחודש. ״אמנם ישבו לצידי מעצבים ואנשי פיתוח וזה לא הוואן מן שואו האבסולוטי – אבל זה ייצוג לתפיסה של איך דברים צריכים לקרות ב־2026 – לעבוד מאוד יעיל, מהיר ומגניב״. אחד הקווים שמלווים אותו תמיד, עם AI ובלעדיו, הוא לייצר הפרעה (Disruption) – מה שבא לידי ביטוי בעברו בין השאר בקמפיינים שבהם השתמש בגופה של עורב ובסירת הפיראטים בלונה פארק. והכי הוא אוהב למכור את הרעיון: ״זה יצר גברי ניאנדרטלי של כיבוש. אני רוצה לראות איך יצירה שלי מדפיסה כסף לאנשים״. על העתיד של AI הוא אומר שהוא ״יחליף את הבינוניים ואפילו את הבינוניים פלוס. אבל אני חי על בינוניותם של אחרים. אני מאוד אוהב את התחום הזה, יש לי כלפיו המון רומנטיקה, ובמקביל גם המון כאב והתנשאות״.

פרק 273: ידידיה ויטל

ידידיה ויטל הוא שחקן, כותב ומגיש את אחד הפודקאסטים האהובים עלינו, ״המניפה״, שעוסק במניפה הלהטב״קית על שלל צורותיה ומופעיה. עד לתקופת הקורונה הוא שיחק בעיקר בתיאטרון (ומי ששייך לדור הנכון מכיר אותו ככוכב ״השמינייה״). כשהתחיל להאזין לפודקאסטים וחיפש שיחה קווירית שתעניין אותו בעברית – לא מצא כזאת. זה גם השלב שבו הוא הפך לאבא, מה שסיקרן אותו ״להתחבר ולהבין מהי קהילת הלהטב״ק שאני משוייך אליה מתוקף מי שאני, שבמהלך השנים גם הייתי מסוכסך איתה. ״המניפה היא היומרה ליצור רצף של שיחות מגוונות מאנשים שהם על הקשת הלהטב״קית, שיש להם סיי מעניין״, הוא אומר. ״המכחול שאני מחזיק ביד הוא לבחור אותם אבל אני מביא גם את האג׳נדה שלי שלפיה אתה לא לא יכול להיות להט״ב ולהיות על הספסל״. כשהתחיל להרגיש שיכולת ההשפעה שלו כשחקן בעולם היא מוגבלת, הלך ללמוד כתיבה במשך שנתיים בסם שפיגל (בקרוב ספר או תסריט? אנחנו ממתינות), והחל לכתוב טורים בעיתון הארץ על הורות להט״בית והורות משותפת. בשנה האחרונה הוא מוכר גם הודות לסרטוני הרשת שהוא יוצר, שהמטרה שלהם – כמו זו של הפודקאסט ושל שאר הדברים שהוא עושה – היא לייצר ייצוג של עולמות מורכבים. ביצירה של אותם סרטונים הוא גם התחיל להיות פוליטי. ״אני עושה בהם מה שאני רוצה תוך כדי שאני אומר את דעתי. אני מרגיש שהתנעתי את הרכבת הזו והיא נוסעת. האם אני מפסיד עבודות בגלל זה? יש מצב שכן, אבל הן כנראה כבר כאלה שהן לא שלי״. עם הזמן הוא הבין שהאקטיביזם הלהטב״קי, שהוא חלק מרכזי בעשייה שלו, נובע מאקטיביזם פלורליסטי. ״המאבק הלהטב״קי הוא כזה שקרה לפני רגע, ובשלב הזה אפשר להכתירו כמצליח, אבל צריך להיזהר מלנוח על זרי הדפנה. אני מנסה לגזור מתוך השיח על המאבק הזה אל מאבקים אחרים שקורים בחברה שלנו״.